שלוש קבוצות, קיבוץ אחד

החל משנת 1920 ועד מלחמת העצמאות שהתרחשה ב- 1948 שקקו חיים בגשר הישנה.

שלוש קבוצות שונות הגיעו לכאן בזו אחר זו כדי לעבד את האדמה ולהקים במקום קסום זה את ביתם.

1920-1923 - "הבשקירים" קבוצה שכללה את אנשי העלייה השנייה והשלישית וחלקם ממשוחררי הגדוד העברי. שמם נקרא על שם השבט הקווקזי הנועז בשל המרץ הרב והתושייה הרבה שהייתה אצל אנשי הקבוצה וכן בשל העובדה שהמוצא של חלקם הוא רוסיה. בראש הקבוצה עמד מאיר ברנר ולאחר מאבק משפטי ארוך התקבל אישור להתחיל לעבד את האדמות במקום.

מיד לאחר עזיבתם הגיעה קבוצת "משק גשר" בשנת 1924. לקבוצה זו סופר מבעוד מועד הקושי האקלימי שבאזור אבל רצונם לבנות משק חקלאי בצירוף הסיכויים לעבוד בחברת החשמל שהוקמה באותם ימים גברה על הקושי והם החליטו לעבור ולהקים את קיבוץ גשר.

חלק מפעילותם במקום התקיימה מבלי לקבל את האישורים הדרושים, אך כאשר מנהל פיק"א ראה את העבודה שעשו במקום התלהב והקצה להם כסף לגמר ההקמה. כך החלו חברי קבוצת משק גשר בבניית חדר האוכל הקיבוצי מאבני בזלת וכן את גידול המספוא ובית הילדים. בשנת 1939 חברי הקבוצה עזבו את הקיבוץ ועברו להקים את קיבוץ אשדות יעקב.

בשנת 1939 הגיעה לגשר הישנה קבוצה חדשה שחוברה משתי קבוצות ישנות: חברת נוער מגרמניה שהגיעה לאשדות יעקב בשנת 1936 וקבוצת "הפוסטוק" שכללה את בני הארץ שהיו מדריכים בנוער העובד באותה תקופה. חברי הקבוצה היו בעלי חזון גדול ונחושים להגיע לגשר כדי להישאר. הלחימה קטעה את תוכניותם ואנחנו כאן כדי לספר את כל מה שחוו.

מוזמנים.  

בתחנה הישנה

כאשר נכנסים בשער הכניסה לגשר, עוברים ליד תחנת אוטובוס "אגד" ההיסטורית שהייתה פעילה בין השנים 1931 – 1948. בתחילת שנות ה-30, עם הקמת אגד, נפתח קו התחבורה חיפה – טבריה. אוטובוס "L3" היה היחיד שחצה את מעבר הגבול בין ארץ ישראל לממלכת ירדן בזמנו ומאחר וקיבוץ גשר ישב על גדות הירדן ובסמוך למעבר הגבול, הוצבה בגשר תחנת אוטובוס לקו זה. הנסיעה בקו בזמנו הייתה חווייתית במיוחד מאחר ומסלול הנסיעה עבר לא רק בנופים משתנים, אלא כלל גם פגישה עם תרנגולות, כלבים וכבשים שטיילו גם הם על הדרך.
עד למלחמת העצמאות, קו אוטובוס זה ורכבת העמק שימשו כדרכי התחבורה העיקריים באזור.

אוטובוס בתחנה, 1946

אוטובוס בתחנה, היום

במהלך מלחמת העצמאות, פוצצו כוחותינו במכוון את שלושת הגשרים ההיסטוריים בקיבוץ (הרומי, הטורקי והבריטי), כדי למנוע מכוחות האויב לעבור. בעקבות שינויי הגבולות מתום המלחמה, גשר היום נמצאת בנקודת קבע שונה מזו של גשר הישנה, וגם התחנה ושרידי האוטובוס המיתולוגיים נשארו בצד הירדני. עם חתימת הסכם השלום עם ירדן, התאפשר להכשיר את השטח שמעבר לגדר המערכת עבור מטיילים ובמהלך העבודות לפינוי המוקשים באזור, התגלתה התחנה, כשהיא חלודה ומפולחת מכדורים מימי המלחמה.

בשנים 1994-1995, ביוזמת אגד, הוצב בתחנה אוטובוס פורד ברוח אותם ימים, ששוחזר במיוחד בסדנת אגד. בעבור מלאכת השחזור, היה צורך בשימוש בחלקים של שני אוטובוסים ישנים ובבניה מחדש של חלקים רבים באוטובוס.

האוטובוס עצמו אומנם שוחזר אך עמוד התחנה החלוד שניצב בסמוך, הוא אותו העמוד שניצב במקום מאז הקמת התחנה בשנת 1931. העמוד שרד את עשרות השנים ואת האירועים הדרמטיים שהתחוללו במקום ועל כן, הודות לשחזור המדויק המבקרים בסביבת התחנה יכולים לחוש את אופי הנסיעה ולראות עצמם כחלק מהנוסעים דאז.

הקיבוץ של פעם

ההתיישבות הקיבוצים הייתה צורת התיישבות ייחודית למדינת ישראל והתאפיינה בשיתופיות, שוויונות וזאת בהתבסס על ציונות וערכים סוציאליסטים. בקיבוצים חיים בדרך כלל מספר אנשים מצומצם ופרנסתו הבלעדית היא מתעשייה וחקלאות.

ההתיישבות הקיבוצית דגלה בשיתוף על רכוש, חינוך משותף ושיוון הן בייצור והן בצריכה וחברי הקיבוץ היו ידועים כאלו שתרמו רבות להקמת המדינה- הן בתרומתם הרבה להגנה ולפלמ"ח והן באחוז הגיוס הגבוה ליחידות קרביות, טייסים ותפקידים פיקודיים. כמו כן תנועות הנוער היו גוף חזק ומשפיע בקיבוצים שבמהלך שנות ה-50-60 החלו להקים קיבוצים נוספים בארץ, בעיקר על ידי גרעיני הנח"ל.

בימי הקמת הקיבוצים הנשים לא התקבלו כחברות קיבוץ ולא יצאו לעבודה. לאחר שביתת רעש ובעקבות מחסור בכוח אדם, הנשים החלו לעבוד במקצועות החקלאות השונים עד שיזמו את החינוך השיתופי וזו הייתה עבודתם העיקרית. למרות שחלק מהנשים עבדו בעבודות של גברים, גברים לא עבדו בתפקידים שיועדו לנשים בלבד (חינוך).

עד תחילת שנות ה-20 קראו לצורת התיישבות זו "קבוצה" ובתקופת העלייה השלישית השם שונה ל"קיבוץ" ולשינוי השם שתי גרסאות-

1. לפי יהודה יערי, מאנשי העליה השלישית, השם קיבוץ שונה הוצע בעקבות הכינוי להתכנסות חסידי ברסלב בראש השנה.

2. לפי מוקי צור, היסטוריון, מקור השם ממקומות שונים וייתכן שהוא מושג שנשאל ממושגי תנועת החסידות.

בשנת הקמת המדינה גרו בקיבוצים בארץ 8% מכלל התושבים. כיום קיימים בישראל 267 קיבוצים וגרים בהם 1.8% בלבד מכלל אוכלוסיית ישראל.

השינוי המשמעותי שעברו הקיבוצים היו בשלהי שנות ה-20 בו קיבוצים רבים עברו הפרטה שהובילה לשכר דיפרנציאלי, שיוך נכסים, ביטול חדר אוכל ובית ילדים ואפשרות לעבודה מחוץ לקיבוץ כמקובל במשק. המניע העיקרי לתחילת תהליך ההפרטה היה עליית רמת החיים בישראל אשר חשפה את חברי הקיבוץ לתרבות חדשה ושונה, וכן התפתחות הטכנולוגיה. שינוי זה החל בהדרגה מאמצע שנות ה-90 ונמשך עד ימינו, כל קיבוץ לפי בחירת ההפרטות.   

אז... למה אתם הכי מתגעגעים מפעם?

"הנוער שלנו- תקות עתידנו"

פנחס רוטנברג היה מהפכן רוסי- יהודי, ממנהיגי היישוב העברי ומקים חברת החשמל הארץ ישראלית. 

לצד פעילותו של רוטנברג בהקמת חברת החשמל הוא עסק בפעילות ציבורית. חשיבות רבה הקדיש לאחדותו של העם. הוא האמין שכל ישראל אחים לצרה ובשל כך צריכים להיות אחים לחיים, ליצירה, לפעולה ולבניין. כבר לפני כ-80 שנים חשש רוטנברג מפילוג בעם וראה בנוער את העתיד.  

רוטנברג ראה חשיבות בחינוך הנוער וכתב בצוואתו מיום 14 לאוקטובר 1941: "הנוער שלנו - תקוות עתידנו" והועיד את כל הונו והכנסותיו שמועברים לאוצר פנחס רוטנברג למען חינוך הנוער העברי ברוח אחדות ואחוה- רוח ישראל. מאז ועד ימינו קיים שיח ציבורי רחב על "דור העתיד" ובתקופה האחרונה הדיון מתמקד בהחלטותיו של שר החינוך- האם בדרכו הוא תורם לנוער הישראלי? האם הוא עושה דברים נכונים? ובעיקר- לאן פניו של הנוער של ימינו?

בנהריים בגשר ממוקמת תחנת הכוח שהקים במו ידיו פנחס רוטנברג ומופע אור-קולי גדול ומרשים על פועלו ולזכרו.

מוזמנים להגיע לסיור היסטורי, מעניין, מלמד וחוויתי בו תוכלו  לשמוע את כל מה שלא ידעתם על האיש והאגדה, על המקום- ועוד.

"גשר"- על מה ולמה?

הגשר הרומי, גשר הרכבת וגשר הכביש-
שלושת הגשרים מלווים אותנו, חברי קיבוץ גשר, מיום בואנו לכאן.
על גשר הכביש צעדנו לעבודה בנהריים ועל גשר הרכבת נסענו לעמק הירדן, לצמח ולחיפה. 
ואותם פוצצנו ביום פקודה וקרב כדי למנוע את פלישת האויב.
הם עדיין כאן.

השם "גשר" ניתן לקיבוץ על שם המיקום המקורי של הקיבוץ, אשר שוכן בסמוך לנקודה בה 
חוצים שלושה גשרים מעל נהר הירדן: הגשר הרומי, הגשר הבריטי וגשר הרכבת הטורקי. 
יומיים לפני הכרזת המדינה הוטל על גדוד ברק של חטיבת גולני לפוצץ את הגשרים שעל נהר הירדן, בסמוך לקיבוץ גשר ולתחנת הכוח נהריים שבנה פנחס רוטנברג.

ההכנות למבצע פיצוץ הגשרים לא הצליחו להתקיים כמתוכנן.
ביום הכרזה המדינה, חיל המשלוח העיראקי השתלט על תחנת החשמל בנהריים. 
כדי למנוע את כניסת הכוחות עיראקיים, הגיעה לאמיל בריג הפקודה:
"המשוריינים של הירדנים מתקרבים אלינו. השטח מכוסה אש. הגשרים חייבים לעוף".

עדות אמיל: "ההוראה הייתה להפעיל את סוללות הפיצוצים רק ברגע שהטנקים של האויב יעלו על הגשר. הטנקים התקרבו ופתחו באש. באה פקודה. 
לחצתי על הסוללה, נשמע התפוצצות ולאחר שנמוג העשן ראינו שרק הגשר הרומאי התרסק, 
השניים האחרים נותרו על עומדם. 
עדות משה מורגנשטרן: "אחרי שהפיצוץ של הגשר לא צלח, עלתה הצעה חדשה: לחולל את הפיצוץ באמצעות פתיל השהייה עם נפץ. היה ברור שצריך שקט מוחלט. היו לי אולי שלושים שניות מהרגע של ההדלקה עד הפיצוץ. שני הגשרים התמוטטו"

ב-16.5 כבש כוח גולני את כוכב הירדן ויומיים לאחר מכן הפתיעו חיילי גולני את הצבא העיראקי . גשר המשיכה להיות במצור עד סוף מאי 48, ובפברואר ארבעים ותשע עלו חברי הקיבוץ למקום התיישבות חדש. 

בפיצוץ שלושת הגשרים נמנעה כניסת כוחות האויב וכך הוצלו חיים רבים בישראל. 
על מבצע פיצוץ הגשרים קיבל החבלן אמיל בריג את עיטור גיבור ישראל על פועלו במבצע.
הרוח של הגשר, רוח החלוציות של תש"ח, ממשיכה לחבר בין אנשים ממקומות שונים, בין זמנים ותרבויות, בין ישראל של פעם לישראל הבונה את שערי עתידה. ואחרי שנחתם לו הסכם השלום עם ירדן קם לו אפילו גשר חדש- בגישור ישראלי-איטלקי-ירדני. 
הגשר של גשר – שוב קם לחיים.

כשחשמל היה רק חזון...

פנחס רוטנברג עלה לארץ ישראל בשנת 1919 עם חזון גדול ונחישות רבה. רוטנברג התעניין רבות, ערך בדיקות ומדידות והגיע עם הצעה לייצור חשמל בשיטה ההידרו-אלקטרית שתספק חשמל רב לכל תושבי ישראל, הירדן, סוריה ולבנון. התוכניות של רוטנברג היו יוצאות דופן אך בעלות עלויות גבוהות ביותר. הוא לא ויתר ופנה לשלטונות הבריטים ולבעלי הון רבים על מנת לגייס את הכספים הדרושים ואת הזיכיונות לשימוש במי הנהרות הזורמים לביצוע התוכנית. עקשנותו ונחישותו של רוטנברג השתלמו ובשנת 1921 קיבל מהממשלה הבריטית זיכיון לניצול מי הירמוך והירדן לטובת הפקת חשמל ממים והתחיל בעבודה הקשה.

נהריים נבחר כמקום בו תוקם תחנת הכוח מהסיבה שבנקודה זו היה מקום זרימת המים החזק ביותר בארץ וכן האפשרות לויסות זרימת מי הירדן על ידי "עצירתם" בכנרת ו"שחרורם" בקיץ.

צילום: אילנה שקולניק

בשנת 1923 יסד פנחס רוטנברג את חברת החשמל הארץ-ישראלית וכ-5 שנים לאחר מכן, בשנת 1928 החל בבניית תחנת הכוח בנהריים שהייתה אמורה להיות הראשונה מתוך ארבע תחנות לאורך בקעת הירדן ו-13 תחנות כוח הידרואלקטריות בישראל. התחנה נחנכה ב-9 ביולי 1932, עבדה שנים רבות וסיפקה את החשמל לרוב תושבי מדינת ישראל. מעבר לשדרוג החיים המידי והמשמעותי שלו זכו תושבי הארץ בזכות המפעל, הוא נתן גם תקוות גדולות בנוגע להתפתחות הארץ מבחינה חקלאית ותעשייתית. המפעל פעל בהצלחה רבה עד מלחמת העצמאות ומאז הוא עומד הרוס ונטוש מעברו השני של הירדן.

בעקבות הקמת המפעל זכה רוטנברג האגדי לכינוי "הזקן מנהריים" ומרדכי זעירא כתב והלחין עליו את השיר "שיר הרשת", שעד ימינו ותיקי חברת החשמל שרים:

הזקן, הזקן, הזקן מנהריים

הוא הקים את המפעל.

לא היה שם כלום, לא היה, היו רק מים,

ועכשיו שם לב חשמל.

וגם כשקשה לא ננטוש!

זה סיפור על עוז רוח וקשיחות, על ימים אחרים בהם הארץ הייתה נתונה במצור וסכנה אמתית הופיעה בפני היישוב היהודי בארץ ישראל. אלו ימי תחילת מלחמת העצמאות וגשר נלחמה כמו אריה על זכותה להתקיים ולבנות בית יהודי - ציוני בארץ ישראל.

באותם ימים רחוקים חברי גשר לא שיערו את עוצמת המתקפה שבה יעמדו מצד הלגיון הירדני ומצד כוח המשלוח העיראקי. למעשה, יש לציין כי זהו בין האזורים היחידים שאותם הלגיון הירדני תקף שהיו שייכים למדינת ישראל על פי תכנית החלוקה של האו"ם מה שמוסיף לגורם ההפתעה של המתקפה.

ב-27 באפריל 1948 כשבועיים לפני סוף המנדט הבריטי גילו חברי גשר כי השוטרים הבריטים עזבו את תחנת המשטרה שלהם ומיד החליטו החברים להשתלט על התחנה. לאחר פינוי התחנה ובשעות הערב החלה הפגזה כבדה של הלגיון הירדני על קיבוץ גשר ועל תחנת המשטרה הבריטית. ההפגזה לא הבחינה בין ילדים למבוגרים ובין לוחמים לאזרחים. למחרת היום המשיכה ההפגזה ביתר שאת וללא התחשבות בילדי גשר ששהו בקיבוץ במקלט קטן שהוכן בחופזה.

לאחר יומיים של הפגזות קשות שהחריבו את מרבית הקיבוץ דרשו נציגי הלגיון הירדני את כניעת חברי הקיבוץ. כמובן שהקיבוץ סירב לדרישה בכל תוקף והמשיך להילחם על קיומו תוך שהוא מפנה את ילדי הקיבוץ למקום בטוח בחיפה.

ב-14 למאי הצטרפו לקרבות חיל המשלוח העיראקי לארץ ישראל ואלו ניסו בתורם גם כן לכבוש את גשר. שוב עמד הישוב בפני מתקפה קשה ואגרסיבית ועמד בה בהצלחה. המתקפה כללה משוריינים ומאות אנשי רגלים שהיוו כוח פי כמה גדול מחברי הקיבוץ. חברי הקיבוץ הצליחו להוציא מכלל שימוש חלק מהמשוריינים ופגעו בעשרות עיראקים במה שהוביל לנסיגת חיל המשלוח העיראקי והלה לא חזר לתקוף את גשר עד לסוף המלחמה.

חברי הקיבוץ עמדו בגבורה ולא נכנעו כנגד המתקפות שבאו לסלקם משטח אותו טיפחו במשך עשרות שנים ועל אף שהקיבוץ נהרס בהפגזות הרבות של הלגיון הירדני ושל חיל המשלוח העיראקי, בסוף המלחמה הוקם קיבוץ גשר מחדש בנקודת הקבע על הגבעות שממערב לירדן.

מלחמת העצמאות היא עדות לגבורה עילאית וגשר היא הדוגמא החיה לכך.